דרך כפר - יוזמות חינוך LOGO מותאם
icon7icon4icon6 icon5

 

 icon7 icon4 icon6  icon5
 

דרך כפר כי דרוש כפר שלם לגדל ילד / דותן לוי

"דרך כפר" – כי דרוש כפר שלם לגדל ילד / דותן לוי

 

במציאות הישראלית המורכבת, שבה מסרים חינוכיים וערכיים מנוגדים, יש צורך בהבניית תפיסת חינוך מלכדת ושפה משותפת לכלל מערכות החינוך והטיפול. לשם כך, אנו מציעים לקהילות החינוך והטיפול את תפיסת החינוך של "דרך כפר".

השם "דרך כפר" נטבע בהשראת הפתגם האפריקאי: "דרוש כפר שלם לגדל ילד". פתגם זה מבטא את אמונתנו כי עבודה חינוכית רציפה ומובנית ששותפים בה כלל המבוגרים הסובבים את הילדים ואת בני נוער תאפשר להם לרכוש כלים ומיומנויות, תגביר את תחושת המסוגלות העצמית שלהם, את חוסנם הרגשי ואת חינוכם הערכי. מתוך כך, הם יצמחו להיות ראשי משפחה (נשים וגברים) מתפקדים התורמים לקהילה.

תפיסת "דרך כפר" יכולה לשמש כמפת דרכים לקהילות חינוך וטיפול. היא משרטטת עבור אנשי הקהילה ארבעה נושאים המאתגרים את עולם המחנך והמשפיעים על איכות החינוך. כל אחד מהם מייצג כשל מובנה, מהותי ובסיסי, בסביבת החינוך והטיפול. כשל שהמחנך-המטפל לא יוכל לפטור עצמו מהתמודדות עמו. ארבעת הנושאים הם: מזעור מוסדיות, השלמת הסמכות ההורית, הבניית קהילה ויצירת דיאלוג איכותי הרואה את האני שבאחר.

בנוסף, היא ממקדת את תשומת הלב בשישה יסודות ערכיים-רגשיים שיש להידרש להם בתהליך הצמחתם של ילדים ושל בני הנוער. ששת היסודות האלו מצויים על שלושה צירים: ציר הזמן – בין עבר לעתיד; ציר המרחב – בין ארץ לשמים, ציר מעגלי התיקון – בין תיקון הלב לתיקון העולם.

ייצוגה הגרפי של תפיסת "דרך כפר" מתווה את רכיבי התוכן שנוכחותם בממדי המרחב והזמן של סביבת חינוך יוצרים את לכידותה. התרשים של "דרך כפר" עומד על ארבע פאות, שני צירים ושני מעגלים.

 

scema

 

ציר הזמן: בין עבר לעתיד 

 

עוגנים בעבר

אחת ממשימותיה של קהילת החינוך – של המחנכים ושל המטפלים – היא לעורר בכל אחד מהתלמידים זיקה אל העבר האישי שלו, במקביל ליצירת זיקה בין מציאות החיים בקהילה לבין המסורות התרבותיות שמהן התלמידים מגיעים. חיבור מעצים לעבר האישי ולקהילת המוצא מעניק למתבגרים תודעה של ערך עצמי. חיבור המתבגר לנקודות כוח מעברו ועשייתן לנרטיב מעצים יאפשרו לו להתגבר על רגשות נחיתות ובעתיד יחזקו את שייכותו לחברה כאדם שלם.

תחושת שייכות לעבר האישי, התרבותי והקהילתי מסייעת בבניית זהות יציבה ובטוחה ומגבירה את היכולת לפתח קשרים בין-אישיים המבוססים על סובלנות ועל כבוד לאחר ולשונה.

רעיון ה"עוגנים בעבר" מבטא את רעיון "דע מאין באת". לפי הפרשנות המקראית, המונח "דע" משמעו תכיר, תבחר ותתחבר. התכנית מייצרת עבור התלמידים הזדמנויות להכיר את עברם, להגדיר לעצמם את נקודות הכוח שבו, להתחבר אליהן ולחבר את הנקודות לנרטיב על מנת לספר את סיפורם האישי מתוך עוצמה פנימית עיון ה"עוגנים בעבר" יבוא לידי ביטוי מעשי בתכניות חינוך שיעסקו בעברם האישי של התלמידים – העצמת העבר האישי-משפחתי והבניית נרטיב מעצים; בעברם הקהילתי – העצמת העבר קהילתי והלאומי הקולקטיבי; ובקהילה רב-תרבותית – בערכי כבוד  וסובלנות, בלמידה ובדיאלוג בין התרבויות השונות.

המחנך נדרש להכיר את עברם האישי של תלמידיו, לזהות בו נקודות אור וכוח ולהעצימן, להכיר את תרבויות המוצא ואת מסורותיהם של חברי הקהילה בכלל ושל תלמידיו בפרט, ולהבין את חשיבות הנכחתן והוקרתן. הציפייה מהבוגר היא לגלות יכולת לזיהוי אבני דרך בעברו ולסיפור סיפורו עם תודעה של ערך עצמי, מתוך חיבור לתרבות המוצא שלו ומתוך גאווה בה.

 

עוגנים בעתיד

משימה נוספת המוטלת  על קהילת החינוך – על המחנכים ועל המטפלים – היא לסייע לכל מתבגר ליצור לעצמו תמונת עתיד שאליו הוא שואף ולרתום את התנהלותו בהווה לטובתה. תקופת ההתבגרות היא תקופה של אי-ביטחון ושל חששות בנוגע לעתיד. המתבגרים העומדים לקראת סיום תקופת התחנכותם בקהילות החינוך מתמודדים עם הפחד להיות לבד (הצפת חוויית נטישה במקרים שבהם היא קיימת), עם הפחד מהלא-נודע ועם חוסר אונים עקב היעדר מיומנויות וכישורי חיים להתמודדות עם מעברי החיים ועם האתגרים הכרוכים בהם.

בקהילת החינוך, המענה המרכזי לפחדים ולחששות אלה הוא יצירת עוגנים בעתיד. כלומר, סיוע בפיתוח סכמה של ציפייה – ציור תבנית מאורגנת של עתיד אפשרי ועשייתה לנוכחת בהווה, וסיוע בטיפוח כישורי חיים שיסייעו בהעברת סכמה זו מקו אופק למסלול בר-השגה.

במקביל, על הקהילה לבסס אצל התלמידים בהווה את הידיעה כי הקהילה תמשיך להיות עבורם רשת ביטחון גם בעתיד. הקהילה תפעיל תכניות ייחודיות לבוגריה, תלווה אותם, תסייע להם, תתמוך בהם ותמשיך להיות עבורם כתובת, אף שהשאיפה לעצמאות ולקיום חיים בלתי-תלויים תוסיף להיות יעד חינוכי חשוב.

רעיון ה"עוגנים בעתיד" יבוא לידי ביטוי מעשי בפיתוח סכמה של ציפייה: הגדרת עוגנים בעתיד עבור חניכי הקהילה בהווה, הרחבת הידע באשר להזדמנויות ולאפשרויות בעתיד (להפחתת הפחד מהלא-נודע), ליווי הבוגרים ותמיכה בהם והעצמת העניין בקרב התלמידים (להפחתת הפחד מלהיות לבד), פיתוח מיומנויות וכישורי חיים באמצעות תכניות הכוון והכשרה לקראת ההתמודדות בשלבי מעבר.

המחנך נדרש להכיר בחשיבות קיומה של תמונת עתיד לכל תלמיד ולפעול להנכחתה. לייצר עבור התלמידים מגוון הזדמנויות לרכישה של מיומנויות ושל כישורי חיים.

הציפייה מהבוגר היא ליצור לעצמו תמונת עתיד אופטימית ובת-מימוש, להכיר במיומנויות ובכישורי החיים שרכש ולדעת להשתמש בהם, להכיר את רשת הביטחון הקהילתית ולבטוח בה.

 

ציר המרחב: בין ארץ לשמים

ארץ

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו – אמר המשורר שאול טשרניחובסקי. סביבת החיים שבה האדם גדל ומתפתח משפיעה על עיצוב אישיותו, על דימויו ועל ערכיו. המושג "ארץ" בציר מרחב זה מתייחס לכלל היבטיה הפיזיים של סביבת קהילת החינוך: במרחב האישי של כל תלמיד, בחללים קבוצתיים ובשטחים ציבוריים, בלוחות המודעות ובניקיון השבילים.

סביבת חיים מוקפדת אינה מתעצבת מעצמה, כי אם נוצרת במחשבה ובעשייה מכוונות ובמודעות להשפעה שנרצה שתשפיע על חברי הקהילה החיים בה. תהליך עיצוב הסביבה, בדומה למלאכת החינוך, הוא תהליך הדדי מתמשך, הוא משפיע על חברי הקהילה הלוקחים בו חלק ובו בזמן מושפע מהם. בבסיס הרעיון, נמצאת ההזדמנות של איש הצוות להשתמש במרחב הפיזי להרחבת העשייה החינוכית – ביטוי רוחה של הקהילה, סמליה וערכיה –ואחריותו לכך שהמרחב לא יתמלא מסרים שאינם תואמים את עולם הערכים שעל-פיו אנו רוצים לחיות ולחנך.

מרכיב ה"ארץ" יבוא לידי ביטוי מעשי ביצירת סביבת חיים אסתטית, מוקפדת ויפה; במזעור מאפיינים מוסדיים – קהילת החינוך שואפת לייצר תחושה ביתית עבור חניכיה, בהכרה ובהבנה כי היא איננה ביתו של התלמיד וכי היא לא נועדה להחליף אותו; בשימוש בעיצוב סביבה כמשאב חינוכי להנחלת תכנים – הסביבה עצמה מחנכת את האדם ומשדרת לו ערכים.

המחנך נדרש ליצירתיות, להרחבת תחושת הביתיות בחיי היומיום בקהילה, לשמירה על סביבה פיזית מוקפדת וחמימה המבטאת את ערכי הקהילה.

 

שמים

מרכיב ה"שמים" מבטא את יציקת המשמעות לחיי כל אחד מאתנו. הוא נובע מהנחה כי חיים יחידניים בעלי ערך אינם נוצרים מעצמם. כדי שיתקיימו במיטבם, עליהם להיות קשורים למשמעות גדולה יותר, החורגת מהקיום האישי והמידי שלנו. רעיונות נשגבים, ערכי נצח ושייכות לקהילה –  כל אלה נחוצים לאדם כדי לנהל חיים של משמעות. משימת המחנך היא להביא ממדים נסתרים אלה להיות נוכחים ופעילים, זאת בחיבור לדופק החיים התרבותי-חברתי של קהילת החינוך.

ה"שמים" של קהילת החינוך היהודית-ישראלית נובעים מהתרבות היהודית ומההיסטוריה הלאומית-דמוקרטית כפי שהיא באה לידי ביטוי במגילת העצמאות.

התוכן של שמי הקהילה נבנה על בסיס ערכים מרכזיים מוסכמים, ישראליים ואוניברסליים, המקפלים בתוכם פשר, קדושה, ערכים, אידיאל וחזון. שמים אלה יאפשרו לחיי הקהילה להיבנות ולהתבסס.

מרכיב ה"שמים" יבוא לידי ביטוי מעשי בתכניות דגל המבטאות ערכי יסוד והמלכדות סביבן את קהילת החינוך; בחיזוק הזהות הלאומית והאזרחית: עיסוק במעגל השנה ובערכים המאפיינים את חגי המדינה והדתות הרשמיות, התייחסות לאירועים ולדמויות מרכזיות; בקידום התלמידים בדרגות השיפוט המוסרי: תרגול מתמיד של דילמות ערכיות.

המחנך נדרש להכיר בחשיבותם של ערכי יסוד קהילתיים לתהליך החינוכי, להזדהות עם ערכי היסוד של הקהילה, לזהות הזדמנויות לקידום התלמידים בדרגות השיפוט המוסרי ולתרגל אותן.

הציפייה מהבוגר היא להיות בעל זהות ערכית, להיות נאמן למורשת עמו, להיות בעל יכולת שיפוט מוסרי בדרגה גבוהה.

 

מעגלי התיקון: בין תיקון הלב לתיקון העולם

תיקון הלב

"תיקון הלב" הוא תהליך שבו האדם הולך ומשתפר במשך כל ימי חייו. כלומר: הוא הולך ומממש את עצמו כברייה מוסרית, הולך ונעשה יותר ויותר אנושי. ההנחה היא שאדם מסוגל ורוצה לצמוח, להשתפר ולהיעשות טוב יותר.

בני אדם בכלל ותלמידי הקהילה בפרט הם בעלי עולם המעמקים – עולם פנימי רחב שנמצא מתחת לפני השטח ומכתיב התנהגויות, נורמות וכד'. לא פעם, בעולם המעמקים של המתבגרים בקהילת החינוך יש שבר. תפקידנו הוא לנסות ולאחות את השברים ככל האפשר, לאפשר הזדמנויות לתיקון, זאת על-ידי דיאלוג.

האמירה המבטאת את "תיקון הלב" בקהילת החינוך היא: "לא מוותרים עליך ולכן לא מוותרים לך". כלומר: מצד אחד הצבת גבולות, ומצד אחר קבלה ללא תנאי. בתווך שבין שני צדדים אלו, מתחולל עיקרו של התהליך החינוכי – תהליך תיקון הלב על שני רבדיו: תיקון רציף – זיהוי חוזקות והעצמתן, יצירת הזדמנויות לחוויות הצלחה והנגשתן לתלמיד ולסביבתו, חינוך מוביל ולא מובל; תיקון לאחר קלקול – זיהוי הערכים שנפגמו במעשה הקלקול, מציאת דרכים לאיחוי השברים ולמינוף המשבר לנקודת כוח במטרה להוציא את התלמיד שלם יותר.

תיקון הלב יבוא לידי ביטוי מעשי בהעצמת התלמיד על-ידי תכניות חינוכיות, על-ידי ריבוי הזדמנויות לחוויות הצלחה, על-ידי תכניות תרפויטיות המגבירות את החוסן הרגשי, על-ידי יצירת שיח והזדמנות לתהליכי תיקון לאחר הפרות סדר ומצבי משבר.

המחנך נדרש לזהות בתלמידים עוצמות ותחביבים ולייצר חוויות הצלחה עבור כל תלמיד; לראות בהפרות סדר הזדמנויות להצמחה; להכיר את תהליך התיקון ולדעת לקיים אותו; להכיר בפיתוח החוסן הרגשי כאחת המשימות המרכזיות שלו; לראות בדיאלוג כלי מרכזי לתהליך השיפור המתמיד, של התלמיד ושל עצמו, ולהיות בעל יכולות לניהול דיאלוג מעצים עם מתבגרים.

הציפייה מהבוגר היא להתמיד בתהליך ההתפתחות, הכולל: זיהוי נקודות החוזק והתרכזות בהן, התמודדות עם חולשות ועם קשיים, יכולת לראות במשברים הזדמנות לצמיחה, יכולת גיוס כוחות, פנימיים וחיצוניים; יכולת ורצון לנהל דיאלוג.

 

תיקון העולם

"תיקון העולם" מבטא מחויבות לאורח חיים של נתינה ולתודעת אחריות על הסביבה. על קהילת החינוך לשקף באורחות חייה את הנתינה האקטיבית ולחנך את היחיד לחרוג מעולמו שלו לטובת האחר. הנתינה האקטיבית והמאמץ של היחיד לחרוג מעולמו שלו ולהיטיב עם אחרים חיוניות לצמיחתו של אדם שלם. יש בהן, מצד אחד – השפעה על האחר ועל הסביבה, ומצד אחר – העצמה וחיזוק של הערך העצמי ושל היכולת להתנהל בעולם בתחושת ערך.

משימת המחנך, בהיבט זה, היא לייצר עבור התלמיד הזדמנויות למעבר ממעמד של מקבל למעמד של נותן. למעשה, זהו תהליך של מעבר מהיותו שורד להיותו מנהיג: שורד הוא אדם שלוקח על מנת להתקיים,  מנהיג הוא אדם הנותן על מנת לקיים. במנהיג נמצא הכוח לתת וגם האפשרות להוציא כוח זה אל הפועל.

"תיקון העולם" יבוא לידי ביטוי מעשי ביצירת תודעה אישית של מחויבות ושל אחריות: חינוך לתחושת אחריות, מעורבות ונתינה לאחרים ברמת הפרט וברמת הקבוצה; יצירת תודעה קהילתית של תיקון עולם – יצירת קהילה בעלת משמעות שמחויבת לאכפתיות ולהשפעת טוב על סביבתה הקרובה במעגלים מתרחבים; לטעת את העולם באדם – הרחבת עולם התוכן של התלמיד, נטיעת סקרנות והנחלת ידע החוצה את גבולות החברות והיבשות. כל אלה משמשים בסיס לפיתוח תודעה של מתקני עולם.

המחנך נדרש להבין את חשיבותו של "תיקון העולם" להתפתחותו האישית של התלמיד וכפלטפורמת מעבר מתודעה של הישרדות לתודעה של מנהיגות; להיות מחויב להרחבת עולמו של התלמיד ולייצר הזדמנויות לכך.

הציפייה מהבוגר היא להיות בעל תודעת מעורבות ונתינה, לגלות אחריות, להיות בעל יכולת לזהות צרכים, להאמין שיוכל לתרום ליצירתו של עולם טוב יותר ולפעול לקידום מטרה זו.

 

פאות השדה

ארבע פאות השדה מציגות ארבעה גורמים ראשיים המאתגרים את עולם המחנך והמשפיעים על איכות סביבת החינוך בצורה מכריעה. כל אחת מהן מייצגת כשל מובנה, מהותי ובסיסי, בסביבות החינוך. כשל שמחנך 'בונה מולדת' אינו יכול לפטור עצמו מהתייחסות אליו.

 

מזעור מאפיינים מוסדיים

מזעור מאפיינים מוסדיים פירושו השקעה מודעת ונחושה של מאמץ ביצירת קהילה שחורגת מההגדרה המצמצמת של מוסד: מיגור הניכור, האחידות הפונקציונלית והבירוקרטיה שטמונה במוסד; מימוש זכותם של כל ילד וילדה לעצב את זהותם האישית והערכית ביחס למשפחתם הביולוגית, ביחס לקהילה וביחס לאנשי רוח שפגשו במהלך חייהם. אין זה צודק ואין זה נכון לעצב זהות אישית ביחס למוסד. לכן, על צוות קהילת החינוך להכיר בכך שהם מוסד ולעשות כל שביכולתם למזעור המאפיינים המוסדיים.

מכאן נגזר העיקרון המרכזי של בניית הסביבה הפיזית ושל ההתנהלות היומיומית בקהילת החינוך: הסביבה חייבת להיות, לפני הכול, מקום שמעורר הזדהות ותחושת שייכות. זוהי משימה קשה, שלא לומר פרדוקסלית – שהרי בסופו של דבר, כל קהילה חינוכית היא מוסד.

מזעור המאפיינים המוסדיים בא לידי ביטוי מעשי בעיצוב הסביבה הפיזית בצורה שתבטא ביתיות ולא מוסדיות, ביצירת קשרים בין-אישיים בין המבוגרים למתבגרים אשר מבטאים אנושיות, כבוד ושותפות.

 

ייצוגים אמינים של שלמות הורית

מכוח הצדק הטבעי, לכל ילד מגיע לגדול בביתו, בסביבה משפחתית, עם הוריו. הדמויות המשמעותיות שביחס אליהן הילד מעצב את זהותו כאדם הם סביו, הוריו, אחיו הגדולים, כמו גם אנשי חינוך ורוח. על אנשי החינוך לגבש תודעה של משלימי סמכות הורית ובכך להיות מבוגרים משמעותיים בחייהם של המתבגרים, בהבנה כי לעולם לא יחליפו את ההורים הביולוגים. בדומה להורים, שמתגלים אל ילדיהם במצבים שונים וברבדים רבים, על המבוגר המשמעותי לאפשר לתלמידים להכיר אותו כאדם שלם – בעל חוזקות, חולשות וסיפור חיים.

הורות בעלת נוכחות יציבה מאפשרת לילד לגבש את זהותו ומשמשת לו כר צמיחה שממנו הוא שואב ביטחון בכוחותיו. שלמות הורית היא המדריכה את המתבגר והמעניקה לחייו ולעולמו פשר וכיוון. השלמות ההורית מקפלת בתוכה אחריות לצרכיו הקיומיים והרגשיים ומחויבות להקניית ערכים וכישורי חיים. השלמות ההורית היא צורך בעל חשיבות רבה, ולכן האחריות המוטלת על הקהילה היא כבדה: לנסות למלא את החסר ככל האפשר על-ידי כך שמערכת היחסים בין המחנך לתלמיד תהיה משמעותית ותהיה חוויית תשתית של הורות.

כאמור, מקומה של המשפחה הביולוגית ושל ההורים הוא משמעותי מאוד, ועל כן על המחנכים להשקיע בחיזוק הקשר של התלמיד  עם משפחתו ובחיזוק הקשר של קהילת החינוך עם המשפחות.  על אנשי הצוות לחזק את השותפות באמצעות העצמה הדדית – הן של ההורים בעיני התלמיד הן של התלמיד בעיני הוריו.

ייצוגים אמינים של שלמות הורית יבואו לידי ביטוי מעשי בתפיסת התלמיד את המחנך כאדם שלם ומורכב (תלת מימד – דמות יציבה, נוכחת, מקבלת ומציבה גבולות); בהעצמת התלמיד בעיני ההורים (המשפחה) ובהעצמת ההורים (המשפחה) בעיני התלמיד; בהעמקת ההיכרות בין סביבת החינוך, התלמיד ומשפחתו והעמקת השותפות ביניהם.

 

דיאלוג

דיאלוג איכותי הוא דיאלוג לפי שיטת הדיאלוג הבובריאני, כאנטיתזה לרידוד הדיאלוג הבין-אישי בהקשר של תקשורת המונים מנוכרת. המפגש הדיאלוגי הוא חסד שיש לכונן אותו בתוך הקשר, יש לרצות בו כערך בפני עצמו. לדיאלוג, על-אף שהוא רצוי ושיש בו שגב, יש מחירים. קל ופשוט יותר להתנהל בעולם שאין בו תביעה למאמץ לדיאלוג כי היצמדות לנהלים המוכרים מבטיחה בהירות והצלחה מידית, ואילו הדיאלוג אינו מבטיח כן. ובכל זאת, מחנך שמבין את תפקידו כמייצג שלמות הורית יראה בדיאלוג זכות ולא כורח, הוא יראה בו ביטוי לאנושיות שלו ושל תלמידיו ולא חובה משמימה.

דיאלוג בין מתבגר לבין מבוגר משמעותי בחייו מראה כי חינוך הוא פעילות מתמשכת. חינוך אינו הגעה לפסגה שאנו שואפים אליה, אלא הוא תהליך דינמי ותמידי היוצר את עצמו בכל רגע מחדש. במעשה החינוכי יש תמיד הזדמנות למשא ומתן המושתת על דיאלוג עמוק. גם כאשר חוויית החיים מלווה בקשיים, הדיאלוג נותר איתן ונוכח בכל עוצמתו והוא מאפשר הזדמנויות לתיקון הלב וחתירה לחיים שיש בהם פשר וכיוון.

הדיאלוג אינו מתקיים רק בין המתבגר לבין כמה דמויות משמעותיות, אלא בינו לבין הקהילה כולה.

מרכיב הדיאלוג יבוא לידי ביטוי מעשי בחיפוש "האני שבאחר": מחויבות להכרת עולמו של בן השיח ללא טשטוש מקומו המשמעותי של המבוגר בשיחה, קיום דיאלוג מצמיח ומכבד, דיאלוג המושתת על כבוד הדדי ושנועד להצמחת התלמיד ולקידומו.

 

קהילה של משמעות

שום אדם אינו מתקיים כאי מבודד בעולם. כל אדם מממש את אנושיותו באמצעות אחרים: בעזרה לאחרים ובהיעזרות בהם. הקהילה היא המסגרת שבתוכה האדם פועל והיא זו שמעניקה פשר לפעולתו. בחיים קהילתיים, הזיקות בין חברי הקהילה מוחשיות, והן מוטבעות בחותם של כנות ושל אנושיות. המימוש העצמי של כל אחד מחברי הקהילה מותנה בזיקות הללו ובתחושת השייכות והביטחון שהן משרות. החינוך אינו מתרחש בבועה. חינוך מחייב קשר בין בני אדם, מחייב את קיומה של קהילה. כדי להשיג את המטרה המרכזית של החינוך – הצמחת תלמידים לכדי היותם ראשי משפחה מתפקדים התורמים לקהילתם – על קהילת החינוך לאפשר לתלמידים הזדמנויות לחוויית קהילה: טקסים, חגיגות משותפות, מנהגים מקומיים, שפה משותפת, מקומות התכנסות וייעוד משותף.

קהילה של משמעות היא קהילה שמניפה דגלים ערכיים, דגלים שסביבם כלל חברי הקהילה מתלכדים ושהם פועלים להנפתם. הקהילה היא בבחינת שלם הגדול מסך חלקיו, יש לה חזון ואמונה ביכולתה להשפיע במעגלים מתרחבים על החברה הישראלית, היהודית והאנושית כולה.

פאת השדה "קהילה", כמו פאות השדה האחרות, מצויה בזיקה עם יתר פאות השדה. כאשר נרצה לבטא במעשה את האחת, נגלה שהדבר אפשרי רק אם נבטא במעשה את כל היתר. בניית קהילה תתאפשר אך ורק על-ידי הקפדה על איכות הדיאלוג, על-ידי מזעור המאפיינים המוסדיים ועל-ידי יצירת ייצוגים לאיכויות הוריות.

קהילה של משמעות תבוא לידי ביטוי מעשי בפיתוח תחושת שייכות וגאוות יחידה, בבניית מסגרת חברתית מקדמת שהחברים בה עוזרים ונעזרים, בהתייחסות אל הקהילה כאל מגדלור: חברי הקהילה מניפים דגל ערכי ומכוונים לעשייה מעבר לגבולות הקהילה.

 

סיכום

בתפיסת חינוך "דרך כפר" עשרה מרכיבים: ארבע פאות השדה – המתייחסות לכשלים המובנים הקיימים בכל קהילת חינוך וטיפול, שהרי אנו מוסד, ועם זאת אנו שואפים להיות כמה שפחות ממוסדים; אנחנו לא ההורים ולא הבית ואיננו מתיימרים להחליף אותם, אך אנו מתיימרים להיות במעמד קרוב למשפחה; אנחנו לא קהילה נורמטיבית שיש בה מרקם חיים שלם, אך אנו מבקשים להעניק לתלמידים חוויות קהילתיות משמעותיות; הדיאלוג החינוכי-טיפולי אינו שוויוני היות וקיימים בו תפקידים שונים וקיימת בו היררכיה, ובכל זאת אנו מבקשים להנחיל את הערך של דיאלוג הרואה את האני שבאחר.

שני צירים ושני מעגלים – ציר הזמן, ציר המרחב ושני מעגלי התיקון. אנו עדים לדור רביעי במעגל המצוקה בחברה הישראלית. מסתבר שהמצוקה התודעתית אינה בהכרח קשורה למצוקה הכלכלית.  עבודה בשיטה מסודרת ובשפה משותפת תחזק את תחושת האחריות כלפי התלמיד – כי דרוש כפר שלם לגדל ילד. גישה כזו תקרב אותנו להגשמת החזון שבו נערים ונערות יעברו מתודעה של הישרדות – השואלת כיצד אנצל את הסביבה לתועלתי האישית, לתודעה של מנהיגות – השואלת כיצד אתרום לסביבה וכיצד אבנה ממנה. גישה זו תקרב אותנו למימוש מציאות שבה התלמידים הבוגרים הם ראשי משפחה מתפקדים התורמים לקהילה.

* ראש מכון חינוך "דרך כפר". מאמר זה הוא סיכום השתלמות של מטה האגף לקידום נוער בכפר הנוער "ימין אורד".

להרשמה לאגרת חודשית